다비드 그로스만 칼럼-하마스 전쟁

 

다비드 그로스만

 

이 잿더미에서 일어설 때 우리는 누가 되어 있을까 מי נהיה כשנקום מהאפר?

다비드 그로스만 דויד גרוסמן

 

הטראומה של אוקטובר 2023 תכתיב מעתה את תווי הזהות של ישראל. שנים רבות צריכות לעבור, שנים בלי מלחמות, עד שאפשר יהיה לחשוב על השלמה והחלמה

2023년 10월의 트라우마는 이제부터 이스라엘의 정체성을 좌우할 것이다. 수년간, 전쟁 없는 연수가 채워져야, 화해와 회복을 생각할 수 있을 것이다.

—------------------------

כ–1,200 הרוגים, 2,900 פצועים, מאות חטופים ושבויים. כל אדם שניצל הוא סיפור של נס. של תושייה ואומץ. אינספור נסים, אינספור מעשי גבורה והקרבה של חיילים ואזרחים. אני מביט בפניהם של אנשים. הלם. קהוּת. על הלב מכבידה תעוקה קבועה. שוב ושוב אנחנו אומרים זה לזה: סיוט, סיוט שאין כמוהו. שאין מילים לתארו. שהמילים אינן מכילות אותו

약 1200명 사망, 2,900명 부상, 수백 명의 납치자와 포로. 살아남은 모든 사람이 기적의 이야기다. 지혜와 용기. 무한한 기적, 무한한 영웅적 행위, 군인과 민간인의 희생. 나는 사람들의 얼굴을 바라본다. 충격. 얼어붙음. 끊없는 통증(angina)으로 심장이 무겁다. 계속해서 우리는 서로 말한다. 악몽, 전례가 없는 악몽이다. 이걸 묘사할 단어가 없다. 단어로는 이걸 담을 수 없다.

 

ותחושה עמוקה של בגידה. בגידת השלטון באזרחיו. "השלטון", קרי ראש הממשלה והקואליציה ההרסנית שלו. בגידה בכל היקר לנו כאזרחים, ויותר מכך, כאזרחי המדינה הזאת. בגידה ברעיון המכונן והמחייב שלה. בפיקדון היקר מכל — הבית הלאומי של העם היהודי — שהופקד בידי מנהיגיה למשמרת, שהיה עליהם להתייחס אליו בחרדת קודש, לא פחות. ובמקום זה מה ראינו? מה התרגלנו לראות כאילו זו דרך העולם ואין בלתה? הפקרה של המדינה הזאת ראינו, לטובת אינטרסים קטנים וחמדניים, למען פוליטיקה צינית, צרת־מוחין, סהרורית

그리고 배신당했다는 깊은 감정. 자기 국민을 저버린 정권의 배신. "정권", 다시 말해 총리와 그의 파괴적인 연정. 시민으로서, 그 무엇보다 이 나라의 시민으로서 우리에게 소중한 모든 것에 대한 배신. 구성적이고 구속력 있는 이념에 대한 배신. 가장 소중한 역할인, 유대 민족의 국가를 보호하도록 지도자들에게 위탁됐고, 그들은 경외심 못지 않은 감정으로 이를 다루어야 했다. 대신 우리는 무엇을 보았나? 마치 이것이 세상의 이치이고 끝이 없을 것 같은데, 우리는 뭘 보는 데 익숙해졌나? 우리가 본 건, 사소하고 탐욕스러운 이익을 위해, 냉소적이고 편협하고 몽유병적인 정치를 위해 이 나라가 황폐해지는 것이었다. (*작가가 사용한 형용사들이 대단하다.)

 

מה שמתרחש כיום הוא המחשה למחיר שישראל משלמת על כך שהתפתתה במשך שנים להנהגה מושחתת, שדירדרה אותה מדחי אל דחי; שעירערה את מוסדות המשפט והצדק שלה, את מערכות הצבא והחינוך; שהיתה מוכנה להעמיד אותה בסכנה קיומית, כדי להציל את ראש ממשלתה מִכניסה לכלא

오늘 일어나는 일은 이스라엘이 치르고 있는 대가의 시연으로서, 수년간 부패한 리더십에게 유혹을 받아 붕괴에서 붕괴로 전락해온 것이다. (부패한 리더십은) 법률 기관과 그 정의, 군대와 교육 시스템을 무너뜨리고, 총리가 감옥에 가는 것을 막기 위해 자신을 실존적 위험에 빠뜨릴 준비가 되어 있었다.

 

רק לחשוב כיום עם מה שיתפנו פעולה במשך שנים. רק לחשוב כמה אנרגיה ומחשבה וכסף ביזבזנו בצפייה במשפחת נתניהו, על כל הדרמות סטייל צ'אושסקו שלה. על התעתועים הגרוטסקיים שהיא העלתה לנגד עינינו הנדהמות

수년간 우리가 무엇과 협력해 왔는지 이제 생각해 보자. 얼마나 많은 에너지와 생각과 돈이 낭비되었는지 생각해 보자. 네타냐후 가족의 차우셰스쿠 스타일의 드라마를 위해, 우리의 놀란 눈앞에 그로테스크한 신기루를 불러일으키며.

 

בתשעת החודשים האחרונים יצאו כידוע מיליוני ישראלים מדי שבוע להפגין נגד הממשלה והעומד בראשה. זה היה מהלך חשוב מאין כמוהו שביקש להחזיר את ישראל לעצמה, לרעיון הגדול והנשגב שבבסיס קיומה: ליצור מדינה שתהיה בית לעם היהודי. ולא סתם בית: מיליוני ישראלים רצו ליצור מדינה ליברלית, דמוקרטית, רודפת שלום, פלורליסטית, המכבדת את אמונותיו של כל אדם. במקום להקשיב למה שיש לתנועת המחאה להציע, בחר נתניהו להשחיר את פניה, לתאר אותה כבוגדת, להסית נגדה. אבל שוב ושוב, בכל הזדמנות, הוא הצהיר עד כמה ישראל חזקה, נחושה, ובעיקר — מוכנה, מוכנה לקדם פני כל סכנה

알다시피 지난 9개월 동안 매주 수백만 명의 이스라엘인들이 정부와 그 수반에 반대하는 시위에 나섰다. 그것은 이스라엘을 그 자체로, 그 존재의 기반이 되는 위대하고 숭고한 개념, 즉 유대 민족에게 집이 되어줄 국가의 창조로 되돌리자고 요구하는 전대미문의 중요한 과정이었다. 단순한 집만이 아니었다. 수백만 명의 이스라엘인들은 모든 사람의 신념을 존중하는 자유롭고 민주적이며 평화적이고 다원주의적인 국가를 만들고 싶어했다. 이 저항운동이 제안하는 내용에 귀기울이는 대신, 네탄야후는 그 얼굴을 흑색 칠하고, 반역자로 묘사하고, 반대해 선동하는 걸 선택했다. 하지만 거듭거듭, 기회 있을 때마다 이스라엘이 얼마나 강하고, 결단력 있고, 무엇보다 모든 위험에 대처할 준비가 되어 있는지 언급했었다.

 

סַפּר את זה כיום להורים המטורפים מצער, ולתינוק שהושלך בצד הדרך. ספר לחטופים, לאלה שמחלקים אותם כעת כמו סוכריות אדם בין ארגוני הטרור השונים. ספר לאנשים שבחרו בך. ספר ל–80 הפרצות בגדר המשוכללת ביותר בעולם

어디 그 말을 슬픔으로 미쳐버릴 것 같은 부모에게, 길가에 버려진 아기에게 해보라. 납치된 이들에게, 여러 테러조직에 인간 사탕처럼 나눠진 이들에게 해보라. 당신을 뽑은 사람들에게 해보라. 세계에서 가장 정교한 펜스에서 80군데나 파괴됐다고 해보라.

אבל אסור לטעות ואסור לבלבל: עם כל הזעם על נתניהו ואנשיו ודרכו, את הזוועה של הימים האלה לא ישראל חוללה. חמאס יצר אותה. הכיבוש הוא אמנם פשע, אבל לִכְפּות ילדים ואז לירות בהם בדם קר - זה פשע נורא יותר. גם בהיררכיה של הרֶשע יש איזה "דירוג". יש מדרגות חוּמרה של רוע שהשכל הישר והחוש הטבעי יודעים לזהות. וכשרואים את שדה הקטל של מסיבת הטבע, כשרואים את הטרוריסטים של חמאס דולקים באופנועים אחרי הצעירים שחלקם עדיין רוקדים בלי להבין מה קורה — אינני יודע אם לכנות את אנשי חמאס "חיות אדם", אבל בלי ספק אין להם כבר צלם אנוש

그러나 오해하거나 혼동해서는 안 된다. 네타냐후와 그의 사람들과 그의 방식에 대한 모든 분노에도 불구하고, 오늘날의 이런 공포는 이스라엘이 일으킨 게 아니다. 하마스가 이를 벌였다. 강점(occupation)도 범죄지만 아이들을 강제하고 그들에게 냉혹하게 총알을 박는 것은 더 끔찍한 범죄다. 악의 hierarchy에도 '등급'이 있다. 상식과 자연 감각으로 인식 가능한 악의 심각성의 단계가 있다. 자연 페스티벌의 킬링필드를 볼 때, 아직 무슨 일인지 모른 채 춤추고 있는 젊은이들을 오토바이로 몰아가는 하마스 테러리스트들을 볼 때, 하마스 사람들을 "인간 동물"로 불러야 할지 모르겠다. 의심할 여지 없이 그들은 인간의 형상을 갖고 있지 않다.

 

מי נהיה כשנָקוּם מן האפר ונחזור אל חיינו, ונבין בבשרנו את כאֵב המשפט הפשוט שכתב חיים גורי במלחמת העצמאות, "מה רבּים שאינם כבר בינינו". מי נהיה, אילו בני אדם נהיה אחרי הימים האלה, אחרי שראינו את מה שראינו. מאיפה אפשר להתחיל מחדש אחרי ההרס והאובדן של כל כך הרבה דברים שהאמנו בהם, שבטחנו בהם

잿더미에서 일어나 우리 삶으로 돌아갈 때 우리는 누가 되어 있을까, 하임 구리(Haim Guri)가 독립 전쟁 때 썼던 그 간단한 문장 “우리 중에 사라진 자가 얼마나 많은가”의 아픔을 우리는 우리 몸으로 이해할까? 우리는 누가 되어 있을까, 우리는 어떤 사람이 될까, 이날들이 지나고, 우리가 본 것들을 다 보고 나서. 어디서부터 다시 시작할 수 있을까? 우리가 믿었던 확신했던 그 많은 것들의 파괴와 상실을 겪고 나서.

אם אוכל לנחש, ישראל שאחרי המלחמה תהיה הרבה יותר ימנית, מיליטנטית וגם גזענית. המלחמה שנכפתה עליה חוקקת בתודעתה את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות הקיצוניות והשונאות ביותר שמכתיבות - ועוד יכתיבו ויעמיקו - את תווי הזהות הישראלית. הזהות שכוללת מעתה גם את הטראומה של אוקטובר 23, את אופי הפוליטיקה והמדיניות של ישראל. את הקיטוב, את הקרע הפנימי

짐작하건데, 전쟁 후 이스라엘은 훨씬 더 우파로 호전적인 인종주의가 될 것이다. 이 나라에 강요된 전쟁은 그의 의식 속에 가장 극단적이고 혐오스러운 고정관념과 편견을 제정하는데, 이것이 이스라엘다움의 특징을 강제하고, 더욱 강제할 테고 심화시킬 것이다. 이제부터 정체성에 포함될 것들은 2023년 10월의 트라우마, 이스라엘의 정치와 정책의 성격, 양극화, 내부 균열 등이다.

 

האם בשבת 7/10/23 אבד לתמיד, או הוקפא למשך שנים, הסיכוי לדיאלוג אמיתי, להשלמה כלשהי, עם קיומו של העם האחר? ומה אומרים כעת אלה שנופפו ברעיון העוועים של "מדינה דו־לאומית"? הרי שני העמים האלה, ישראל והפלסטינים, שני העמים שהמלחמה האינסופית עיוותה והשחיתה אותם, אינם מסוגלים להיות אפילו בני דודים זה לזה, ומישהו מאמין עדיין שיוכלו להיות תאומים סיאמיים? שנים רבות צריכות לעבור, שנים בלי מלחמות, עד שאפשר יהיה לחשוב על השלמה והחלמה. בינתיים אפשר רק לשער את עוצמת החרדות והשנאה שיזנקו כעת אל פני השטח של המציאות. אני מקווה, מתפלל, שיהיו פלסטינים בגדה המערבית, שעל אף שנאתם לישראל הכובשת, יְבדלו את עצמם, אם במעשה אם בגינוי, ממה שעוללו בני עמם. לי, כישראלי, אין זכות להטיף ולומר להם מה לעשות. אבל כאדם, כבן־אנוש, יש לי זכות - וחובה - לתבוע מהם התנהגות אנושית ומוסרית

2023년 10월 7일 토요일, 다른 민족과의 공존과 관련된 진정한 대화 및 일종의 화해의 가능성은, 영원히 사라졌나, 아니면 수년간 동결됐나? "이중 국가"라는 광기 어린 주장을 흔들었던 자들은 지금 뭐라고 말하나? 결국 이 두 민족, 이스라엘과 팔레스타인, 끝없는 전쟁이 서로를 왜곡하고 타락시킨 두 민족은, 서로에게 사촌조차 될 수 없고, 누군가 아직도 이들이 샴쌍둥이일 거라 믿을까? 수년간, 전쟁 없는 연수가 채워져야, 화해와 회복을 생각할 수 있을 것이다. 당분간은 현실의 영역 위로 튀어나올 불안과 증오의 강도를 그저 상상할 따름이다. 바라고 기도하기는, 웨스트뱅크의 팔레스타인 사람들이, 강점한 이스라엘에 대한 증오에도 불구하고 행동으로든 비난으로든 자기 백성이 야기한 일로부터 그들 스스로를 구별하는 것이다. 이스라엘 사람인 나로서는 그들에게 뭘 하라 마라 설교하거나 지시할 권리가 없다. 하지만 사람으로서, 사람의 아들로서, 나는 그들에게 인간적이고 도덕적인 행동을 요구할 권리와 의무가 있다.

 

לפני שבועיים, נשיא ארצות הברית, ראש ממשלת ישראל ושליט סעודיה דיברו בהתלהבות על הסכם שלום בין ישראל וסעודיה. הסכם כזה אמור היה לבסס גם את הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לבין מרוקו והאמירויות. הפלסטינים נוכחים רק מעט בהסכמים האלה. נתניהו, זחוח ושופע ביטחון עצמי, הצליח — לדבריו — לנתק את הזיקה בין הבעיה הפלסטינית לבין יחסי ישראל עם ארצות ערב

2주 전, 미국 대통령, 이스라엘 총리, 사우디아라비아 통치자가 이스라엘과 사우디아라비아 간의 평화 협정에 대해 열정적으로 이야기했다. 이런 협정이 이스라엘과 모로코, UAE 간 정상화 협정의 토대였었다. 팔레스타인은 이런 협정들에 거의 등장하지 않았다. 거만하고 자기 확신으로 가득한 네탄야후가, 그의 말대로라면, 팔레스타인 문제와 이스라엘 및 아랍 국가들의 관계 사이의 연관성을 끊어내는 데 성공했다.

 

ההסכם הזה גם הוא קשור למה שהתרחש ב"שבת השחורה" בין עזה וישראל. השלום שהוא יוצר הוא שלום של עשירים. הוא ניסיון לדלג על לב הסכסוך. הימים האחרונים הוכיחו שאי אפשר להתחיל לרפא את הטרגדיה המזרח־תיכונית בלי להציע פתרון שיקל על סבלם של הפלסטינים

이번 합의도 가자와 이스라엘 사이 "검은 토요일"에 일어난 것과 관련이 있다. 그가 창조하는 평화는 부자들의 평화이다. 갈등의 핵심을 거르려는 시도이다. 지난 며칠은 팔레스타인의 고통을 완화할 해결책을 제시하지 않고서는 중동의 비극을 치유하는 것이 불가능함을 입증했다.

 

האם אנחנו מסוגלים להתנער מן הנוסחאות השגורות ולהבין שמה שקרה כאן גדול ואָיום מכדי שנתייחס אליו בפרדיגמות השחוקות? אפילו ההתנהגות והפשעים של ישראל בשטחי הכיבוש במשך 56 שנים אינם יכולים להצדיק או לרכּך את מה שנחשף לעינינו. על עומק השנאה לישראל אני מדבר, על ההבנה הכאובה שלעולם נצטרך אנו הישראלים לחיות כאן מתוך דריכות עליונה ונכונות מתמדת למלחמה. מתוך מאמץ לא פוסק להיות בעת ובעונה אחת גם "אתונה" וגם "ספרטה". ומתוך ספק קיומי לגבי האפשרות שאי־פעם נזכה לחיים נורמליים, חופשיים, מפורזים מאיומים ומחרדות. חיים יציבים ומוגנים. חיים שהם בית

우리가 일반 공식을 회피할 수 있을까, 여기서 일어난 일이 낡은 패러다임으로 다루기에는 너무 크고 위협적이라는 것을 이해할 수 있을까? 56년 동안 점령지에서 벌인 이스라엘의 행동과 범죄조차도, 우리 눈에 폭로된 것을 정당화하거나 완화할 수 없다. 내가 말하는 것은 이스라엘에 대한 증오의 깊이이자, 우리 이스라엘 사람들이 여기에서 영원히 살게 될 고통스러운 인식이다. 극도의 경계와 끝없는 전쟁 준비 속에서, 동시에 "아테네"이자 "스파르타"가 되어야 하는 멈추지 않는 노력 속에서, 언젠가 위협과 공포에서 벗어나 평범하고 자유로운 삶, 안정적이고 보호받는 삶, 집이 있는 삶을 누릴 가능성에 대한 실존적 의심 속에서.