아랍 국가들의 속내

히브리대학 유스리 히즈란 박사가 11월 10-11일 리야드에서 열린 아랍리그와 이슬람 협력기구의 비상 회담에 대해 썼다. 

 

 

1111 하마스 전쟁 36일

 

 

팔레스타인 문제에서 책임을 벗은 아랍 세계 העולם הערבי השיל את אחריותו מהבעיה הפלסטינית

כבר 44 שנה מסתפקות רוב מדינות ערב בהצהרות הזדהות עם הפלסטינים, ללא התערבות ממשית, תוך חתירה להסכם עם ישראל. אחת הסיבות היא לכך כסף-

거의 44년 동안 아랍 국가 대부분은 이스라엘과 협정을 맺으며 팔레스타인 문제에 실질적 개입 없이 선언적 공감에 만족했다. 그 이유 중 하나는 돈이다. 

--------------------------------------------------

ועידת החירום של מנהיגי מדינות ערביות ומוסלמיות שהתכנסה בסוף השבוע בריאד הפכה כצפוי למפגן תמיכה מילולי בפלסטינים, אבל מעבר להזדהות הצהרתית לא הוחלט בה על צעדים אופרטיביים כמו ביטול הסכמי השלום עם ישראל, ניתוק היחסים הדיפלומטים איתה או הטלת סנקציות כלכליות עליה. בלט נאומו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, יוזם הכינוס הדחוף, שכלל קריאה מאוזנת להפסקת אש ושחרור כל החטופים. עמדה כזאת לא הייתה נשמעה של שנות ה-50, ה-60 או ה-70, כאשר העולם הערבי והליגה הערבית היו במת התמיכה הקדמית במאבק הלאומי הפלסטיני

주말 리야드에서 열린 아랍·이슬람 국가 지도자들의 긴급 정상회담은 예상대로 팔레스타인에 대한 지지를 구두로 표명했지만, 선언적 공감을 넘어 예컨대 이스라엘과 평화협정 취소, 외교관계 단절, 경제 제재 부가 같은 작전적 조치에 대해 결정된 것은 없었다. 특히 MBS 사우디 왕세자의 연설이 돋보였는데, 이번 긴급 회담의 발의자로 휴전과 납치자 전원 석방을 균형 있게 촉구했다. 이런 입장은 아랍 세계와 아랍 연맹이 팔레스타인 민족 투쟁을 앞장서 지원했던 50년대, 60년대, 70년대에는 들어본 적 없는 일이다.

 

ניתן להצביע על חוזה השלום בין ישראל למצרים ב-1979 כנקודת מפנה מכרעת: הוא סימן תהליך של טרנספורמציה מתפיסת "הסכסוך הישראלי-ערבי" ל"קונפליקט ישראלי-פלסטיני". מאז לא התחוללה מלחמה קונבנציונלית בין ישראל לבין מדינה ערבית (להוציא עימות מוגבל בין צה"ל לצבא סוריה במלחמת לבנון הראשונה). העולם הערבי הממסדי החל לסגת באופן הדרגתי מזירת הסכסוך ולשחרר את עצמו מהמורשת הפאן-ערביסטית מבית מדרשו של ג'מאל עבד אל-נאצר. כבר ביוזמת השלום של יורש העצר הסעודי הנסיך פהד ב-1981 היה ביטוי משמעותי לקידום נוסחה פשרנית להסדר מדיני בין ישראל לבין העולם הערבי

1979년 이스라엘과 이집트 평화 조약이 결정적인 전환점으로 지목될 수 있다. 이는 '이스라엘-아랍 분쟁' 개념에서 '이스라엘-팔레스타인 갈등' 개념으로 전환 과정을 의미한다. 그 이후로 이스라엘과 아랍 국가 사이의 재래식 전쟁은 없었다(1차 레바논 전쟁에서 IDF와 시리아 군대의 제한적 대결을 제외하고). 제도화된 아랍 세계는 분쟁 현장에서 서서히 퇴각해서 자말 압달 나세르 학교의 범아랍주의 유산에서 자신을 해방시키기 시작했다. 이미 1981년 사우디 왕세자 파흐드 왕자의 평화 제안이 이스라엘과 아랍 세계 사이의 정치적 해결을 위한 타협 공식을 촉진하기 위한 의미있는 표현이었다. 

 

מאז דווקא סעודיה, ולא מצרים, הייתה המדינה הערבית שניסתה לקדם נוסחאות להסדר מדיני. זה עולה בקנה אחד עם התהליך המתחולל בעולם הערבי מאז שנות ה-70, שאותו סיכם העיתונאי ואיש סודו של נאצר, מוחמד חסנין הייכל, שתיאר את עליית מעמדן של המונרכיות במפרץ על חשבון מצרים באמירה "אל-ת'רוה בדל אל-ת'ורה" (העושר תחת המהפכה). כלומר: מרכז הכובד של הפוליטיקה הערבית עבר ממצרים המהפכנית בתקופת נאצר, לסעודיה בעלת ההון בעידן הניאו-ליברלי

그 이후로 이집트가 아니라 사우디아라비아가 정치적 해결을 위한 공식을 추진하려는 아랍 국가였다. 이는 70년대 이후 아랍 세계에서 일어나는 과정과 맥을 같이하며, 이를 저널리스트이자 나세르의 측근(confidant) Mohamed Hassanein Heikal이 요약했는데, 이집트를 대신한 걸프만에서 군주국의 지위 상승을 "Al-Tharwa Badal Al-Thwara"(혁명을 대신한 부)라는 문구로 묘사했다. 다시 말해, 아랍 정치의 무게중심이 나세르 시대의 혁명적인 이집트에서 신자유주의 시대의 자본주의자 사우디아라비아로 옮겨갔다는 것이다.

 

 

 

나세르의 Ghostwriter로 불리던 언론인 헤이칼. 사다트의 평화회담을 극도로 반대하다 잘렸다.

 

הציפייה של הפלסטינים שהעולם הערבי יתייצב לצידם כפי שעשה ב-1979-1947 נכזבה פעם אחר פעם. כבר ב-1982, הוא לא יצא מגדרו כדי לסייע לאש"ף במבצע של"ג ובמצור על ביירות. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הסכסוך שבה הטיל צה"ל מצור על בירה ערבית, אולם כבר אז הסתמנה המגמה: הזדהות עם המאבק הפלסטיני ללא התערבות ממשית. חמש שנים לאחר מכן, האינתיפאדה הראשונה עוררה הזדהות רחבה עם הפלסטינים, אולם גם כאן העולם הערבי הממסדי דבק בעמדתו ונמנע מהתערבות ממשית. ועידת מדריד ב-1991, שבאה בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, ביטאה עמדה עקבית של העולם הערבי על חתירה למציאת הסדר מדיני. מגמה זו השתקפה נאמנה בשיח הפוליטי-ערבי דאז שלפיו "השלום הוא בחירה אסטרטגית

아랍 세계가 1947-79년처럼 자신들 편에 서리라는 팔레스타인의 기대는 몇 번이나 좌절됐다. 이미 1982년 그(아랍 세계)는 샬롬 하갈릴 작전(=1차 레바논 전쟁)과 베이루트 포위에서 PLO를 지원하기 위해 자기 경계를 나서지 않았다. IDF가 아랍의 수도를 포위한 것은 분쟁 역사상 최초의 사건이었지만, 그때도 추세는 확연했다. 즉 실질적 개입 없이 팔레스타인 투쟁에 공감하는 것이다. 그로부터 5년 후 1차 인티파다는 팔레스타인에 대한 광범위한 공감을 일으켰지만, 이때도 제도권 아랍 세계는 자기 지위를 고수하고 실질적 개입을 피했다. 1차 걸프전쟁에 이어 열린 1991년 마드리드 회담에서는 아랍 세계의 일관된 입장을 표명했는데 정치적 해결 방안에 대한 거부였다. 이 경향은 '평화는 전략적 선택'이라는 당시 아랍의 정치 담론에 충실히 반영되었다.

 

1991년 마드리드 회담에 이츠하크 샤미르 총리를 보좌한 네탄야후. 당시 이스라엘도 몹시 깽판을 쳤다. 

 

המענה הערבי-הממסדי לאינתיפאדה השנייה היה אימוץ יוזמת השלום הסעודית, שהפכה פה אחד על ידי חברות הליגה הערבית ל"יוזמת השלום הערבית". וכאמור תגובת העולם הערבי מאז 7 באוקטובר אינה שונה בהרבה: הוא קורא להפסקת אש, אולם לא ממש נחלץ לעזרת ארגון הטרור חמאס, ובין המשטרים יש כאלה שאף מייחלים לתבוסתו, הן בשל האידיאולוגיה הרדיקלית והן בשל זיקתו לאיראן. מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה מצהיר שארגונו מחויב למאבק בישראל, אבל הוא גם מקפיד להפנות קריאה לעולם הערבי להושטת יד, בניסיון להביך את המשטרים בפני הקהלים שלהם

2차 인티파다에 대한 제도권 아랍의 대답은 사우디의 평화안 채택이었는데, 이는 아랍 연맹 회원국들의 만장일치로 "아랍 평화안"이 되었다. 그리고 언급한 대로, 10월 7일 이후 아랍 세계의 반응은 크게 다르지 않다. 휴전을 요구하지만 테러 조직인 하마스를 돕기 위해 실제로 나서지 않고, 정권 중에는 그(하마스)의 전복을 기원하는 경우도 있는데, 그의 급진적인 이데올로기 때문이거나 이란과의 관계 때문이다. 헤즈볼라 지도자 하산 나스랄라는 자기 조직이 이스라엘과 투쟁하고 있다고  선언하지만, 그들의 대중 앞에서 정권들을 면박주려는 시도에서, 손을 내밀어 달라고 아랍 세계에 촉구하는 역할이다.

 

אם לפני האירוע המכונן של "האביב הערבי" נקשר הסדר מדיני עם ישראל במידה מסוימת במציאת פתרון לבעיה הפלסטינית, הרי שמאז התניה זו הוסרה מסדר היום של מרבית מדינות ערב. להיפך, ההסכמים השונים עם ישראל מוצגים בין היתר כאמצעי יעיל יותר לקדם את הפתרון המדיני. העולם הערבי-הממסדי השיל מעליו את האחריות לשאת בעול הבעיה הפלסטינית ואף התחיל לראות בה כנטל מסוים. ראייה זו לא עתידה להשתנות גם על רקע המלחמה הנוכחית. מדינות ערב לא מסתירות את סימני העייפות מהפלסטינים, קל וחומר מארגון הטרור הרצחני שמייצג אותם

"아랍의 봄" 같은 극적인 사건 전에 이스라엘과 정치적 해결이 팔레스타인 문제에 대한 해결책을 찾는 것과 어느 정도 관련돼 있었다면, 이후로 이 조건은 아랍 국가 대다수의 의제에서 제거되었다. 반대로 이스라엘과의 다양한 협정들은 무엇보다도 정치적 해결을 촉진하는 보다 효과적인 수단으로 제시된다. 제도권 아랍 세계는 팔레스타인 문제의 올무를 짊어지는 책임을 벗고 그것을 일종의 부담으로 보기 시작했다. 이런 견해는 현재의 전쟁을 배경으로도 변할 미래가 아니다. 아랍 국가들은 팔레스타인으로부터 피로의 징후를 숨기지 않으며, 그들을 대표하는 살인 테러 조직으로부터는 더 말할 필요도 없다.